השבוע קראתי בפיד של הפייסבוק שלי משהו שגרם לי מצד אחד להנהן בהסכמה ומנגד קצת הכעיס.
ישראלית,מרצה ידועה בתחומה, שלומדת באוניברסיטה בארצות הברית בתוכנית יוקרתית סמסטריאלית, סיפרה שטוני רובינס (למי שלא מכיר, מאמן- מנטור בכיר עולמי) שוחח איתם ומאוד הלהיב אותם. בין היתר, אמר בהקשר של חינוך והוראה
"אנשים, לא רוצים חינוך, הם רוצים שיבדרו אותם- ולכן, אתם חייבים לחשוב על הדרך ללמד אנשים באמצעות הפילטר הזה והגישה. אם חשוב לכם שילמדו תצטרכו לחשוב כיצד אתם יכולים To entertain them.".
אז זה נכון שצריך כל הזמן לרתק את התלמידים (בפרט אם מדובר בבית ספר, היכן שקהל היעד הוא קהל שבוי..) וזה נכון שמורה אמור להיות פרפורמר בצורה זו או אחרת. אבל מנגד אני לא מסכימה שבידור שווה לחינוך ולהוראה.
מורה יכולה ללמד דרך הומור ובידור, זה בהחלט נכון, אבל הוראה היא לא בידור, יש לה יעד אחר מבידור.
סטאנדאפיס,לדוגמא, לא מנחיל ערכים, לא מעביר ידע מעשי, מטרתו רק להצחיק. הוא אפילו לא גורם לי לחשוב אחר ההופעה על הדברים שנאמרו, במרבית המקרים.
זאת ועוד, הרצאה בטד של 20 דקות אינה שוות ערך לשיעור של 45 בכיתה. אני מניחה שטוני רובינס כיוון להרצאות כאלה, לקהל הרחב, לאנשים מבוגרים.
אבל זה לא האתגר האמיתי.
אני לא יודעת אם טוני רובינס לימד אי פעם בבית ספר ואם למד אי פעם הוראה. ומדוע יש צורך להקטין מורים במערכת המסורתית כדי להגדיל את עצמך.
היכולת שלו להעביר מצגות והרצאות מעניינות לקהל מבוגרים כבודו במקומו מונח, אבל זה לא עושה אותו מומחה הוראה עדיין.
אני לא בטוחה שיכולת זו שווה ערך אחד לאחד ליכולת ללמד ילדים, לרתק אותם יום אחרי יום, במשך שנה, להכיל אותם ריגשית, בהמון כיתות במקביל, במקביל לצורך לעמוד ביעדים מדידים ומוגדרים.
