מאחורי הפגיעה בתפקוד הלימודי של נוער הקורונה מסתתר משהו גדול יותר
מגפת הקורונה הפכה את החיים למסובכים יותר. רק תשאלו את הנוער, שבשנתיים האחרונות התהפכה עבורו כל החוויה הבית ספרית. בואו נגיד שטוב לא יצא מזה.
מה כן יצא מזה? הנתונים היבשים מראים ירידה בציונים.
מה הנתון הזה אומר? שהלמידה הדיגיטלית לא היטיבה עם הנוער, בלשון המעטה. הירידה בציונים היא גורם עקיף של פערים לימודיים שנוצרו, קשיים נפשיים שהתעצמו ועוד פגעי קורונה אחרים. אני לא מטילה בזה ספק לרגע, אבל בואו נחקור את הסוגייה ברמה עמוקה יותר.
אף על פי שהלמידה המתוקשבת, באופן כללי, היזיקה, יש רבים יש רבים שלא צברו פערים לימודיים, לא פיתחו מחלה נפשית בעקבות הסגר, וגם לא נשרו בצורה סמויה/ חלקית. ובכל זאת – הציונים ירדו. אז מה כן קרה? נוער רב חווה משהו שאינו נמדד בסטטיסטיקות הנשירה או בממוצע הציונים שלהם: אובדן משמעות.
בני הנוער חוו טלטלה מוחלטת בעקבות הקורונה. היא שינתה את הפרספקטיבה הכללית שלהם וריסקה את כל מה שהכירו. אני מנסה לשמור על שפה זהירה, אך ייתכן שהמגיפה הפכה את הנוער הנוכחי למיואש יותר מקודמיו. דור אבוד, אם להיכנע לקלישאה.
איך מטפלים באובדן משמעות?
משרד החינוך הנוכחי בטח לא ערוך להתמודדות.
מדובר בסיפור מורכב הדורש התייחסות קיצונית וגישה אחרת לגמרי משהוא נוהג בה היום. משרד החינוך יודע איך לגשת למשברים יותר "נמדדים".
הוא רגיל לבעיות שאפשר ליצוק אל תוך סטטיסטיקה כגון פערים לימודיים או אפילו נשירה סמויה, אך הוא נשאר אילם למשברים של הרוח. ואת הנוער של תקופת הקורונה אופף בעיקר משבר של הרוח.
המצב הוא שהנוער שרוי באובדן משמעות, ומשרד החינוך לא ערוך לכך. לפחות כפי שהוא בנוי כרגע, פשוט אין לו את היכולת לנקוט שום צעד מעצם הטבע המיושן והעילג רגשית שלו. כל בעיה שחורגת מעבר לשחור ולבן, מעבר לציונים, זוכה להתעלמות ולטיפול לקוי.
הקורונה כהזדמנות היסטורית לבניית מערכת חינוך חדישה
אז לאן הולכים מכאן? אפשר לשמוע קולות מהדהדים כבר במשך שנים שדרושים ריסוק ובנייה מחדש של מערכת החינוך. אבל כעת, אנחנו נתונים בנקודה היסטורית שבה זו עובדה: אם מערכת החינוך לא תשנה את עצמה מן היסוד, הנוער לא יצליח לקום על רגליו. יש כאן הזדמנות, ובעיקר צורך למשהו שונה בעליל. הנוקשות, הנושנות והאטימות שמאפיינת את מערכת החינוך כבר תקופה ארוכה עלולה להזיק לדור הקורונה יותר מכל דור אחר.
