ראיתי בתדהמה את הכתבה על מיכל הקטנה במהדורת החדשות בסוף השבוע שהופיעה רק שבועיים אחרי לידת התאומים שלה בקיסרי.
למה בתדהמה? לא בגלל שאני חושבת שהיא אמא רעה שזונחת ילדיה חס וחלילה. בזה הכתבה טיפלה היטב והמסר הועבר כראוי: יש לה תמיכה של אין קץ בבית בדמות שתי סבתות ואבא אוהב לילדים.
נדהמתי בגלל שאני זוכרת שאחרי הקיסרי שלי, בייחוד הראשון, ראיתי כוכבים מרוב כאבים. ואני ממש לא מפונקת.
ברמה של הפיזיות זה לא נתפס לי איך אפשר לרקד ולקפץ כשאת דולפת חלב (הוא יוצא כשבא לו הרי) ושכולך דואבת וכואבת.
את לא רוצה לישון, תגידי?
פלאשבק כואב: שבוע שבועיים ויותר אחרי הקיסרי כל מה שרציתי היה לישון. בטח שלא לראות עוד ילדים וגם לא דודים או חברות פשוט לישון. וכל הגוף היה עדיין בצורתו הנפוחה והבלתי חיננית. כשבאו האורחים לבקר אותי כל מה שרציתי היה שילכו כבר.
באותם ימים לא הסתובבתי עם איפור ולא עניין אותי לרשום כמה CC הילדה שתתה וכמה יציאות היו לה.
גם בקיסרי השני, שקרה אחרי 8 שנים, כשהייתי מתורגלת בגוף וחזרתי אפילו לג'ינס שלי אחרי שבועיים (הידד!) עדיין חשבתי בכל רגע פנוי על שינה ואכילה טובה.
כשזמן האיכות שלך עם עצמך מסתכם ב 5 דקות מהירות במקלחת או בדקת פיפי בשירותים אני מתפלא כיצד ניתן להמיר זמן זה בהופעות מול קהל ילדים.
ייתכן שמיכל הקטנה זיהתה הזדמנות גדולה שלא תחלוף – אלה ימי התהילה שלה ומי יודע מה אחר כך.
אבל כשציפי שביט הציגה אותה בפני הקהל "הנה מיכל הקטנה שרק לפני שבועיים ילדה תאומים!!" והקהל הריע לה נמרצות הרגשתי שאני באולימפיאדת "האמא הכי קולית שחוזרת תוך שנייה לג'ינס ולשגרה" וזה צבט לי בלב.
