הילדה ישבה מול הטלוויזיה עם הסלולר שלה. כדרך קבע,אין לה בעיה לראות את "אליפים" ולשגר מסרי וואטסאפ מול החברות. ויש ילדים שמוסיפים מסך שלישי לכך באמצעות הטבלט. האם אנו צריכים לשאוף לשנות תרבות זו? האם זה מסוכן להם?
מסתבר שיש טעם רע לריבוי זמן מסך. בסין ההתמכרות של ילדים למשחקי מחשב כבר גובה מחיר. הם מבלים שעות כל כך רבות מול המסך עד שהם טועים לחשוב שהעולם האמיתי הוא זה שמולם, במסך. הם לא מתקלחים, לא ישנים כמעט וישובים שעות רבות ברציפות מול משחקי הוידאו.
הרופאים הסינים רואים בכך כבר מחלה, תסמונת, והוקמו כבר מרכזי גמילה לכך.
גם האמריקאים דואגים לגבי ילדיהם. הסרט Web-Junkie עוסק בהתמכרות בני הנוער בסין בכך ויצר עניין רחב בארה"ב. אמנם הגלישה באינטרנט לא הוכרזה כבעייתית כפי שתואר כאן בפתיח, אבל מומחים אמריקאיים גורסים שהנוער האמריקאי גולש הרבה יותר שעות ממה שנחשב סביר.זה מתחיל,אגב, מגיל צעיר, כאשר כל פעוט אוחז בסלולר של האמא והאבא שלו ומתנהל איתו כאילו שנולד איתו, משחק במשחקים ומפעיל את הטבלט ואת המשחקים האינטראקטיבים באופן הכי טבעי שיש.
אני לא נוטה להסכים עם כל המומחים שמטיפים מוסר ומנסים להוכיח כמה המסכים רעים לילדים שלנו.
כמו כל דבר, גם כאן, דרוש מינון. ילד שמתמכר למשחקי מחשב ולא רואה עולם אחר – אכן, גרוע. אבל מכאן ועד להיתפס לבהלה מהשליטה של תינוק בן שנה וחצי בטבלט המרחק גדול.
הילדים של היום הם נייטיבים בעולם הדיגיטלי, הטאץ' והאינטראקטיב. זו מזמן כבר לא שאלה אם כדאי שיהיו שם או לא. אלא רק עד כמה. ואם נסתכל על התפתחות הטכנולוגיה המהירה, הרי שברור שלא ניתן לעצור אותה והילדים הם ה early adopters הטובים ביותר. אז מדוע להילחם בדבר טבעי?
