שמעתי הבוקר את הראיון של ד"ר טל פבל ממכללת כנרת אודות הקלות הבלתי נסבלת של שיתוף סרטוני סנאף ותמונות זוועה ברשתות החברתיות. השיחה הייתה בהקשר סרטונים ותמונות ששותפו ברשת שמראים את רגע הדריסה של אברהם (אשר) חסנו ז"ל שקרה אתמול בחברון. פבל מתמחה באיומי רשת, סייבר ומלמד במכללת כנרת.
לטענת פבל, ואני מסכימה איתו, אי אפשר לעצור יותר את הפצת התמונות. אין עורך ברשתות החברתיות ונושא זה מוצה כבר לפני שנים.
האמצעי היחיד שימנע תופעה זו הוא חינוך ויצירת קוד חברתי.
אם אתה משתף תמונת סנאף, מה זה עוזר? האם זה מקדם משהו? האם תוכל להתאפק ולא לשתף עם כך פעולה? לגבור על היצר של הרצון להראות כמה אתה "בעניינים" ?
רק באמצעים אלה ניתן יהיה לרסן את מבול תמונות וסרטוני הזוועה שמתפשטים ברשת ובוואטסאפ.
כיצד עושים זאת? להערכתי כמו שהצליחו להטמיע את נושא הפרחים המוגנים בארץ ויצרו אקלים חברתי אוהד ומחייב בנושא, מעין קוד אתי, הרי שניתן ליצור קוד אתי דומה לאי הפצת חומרי זוועה ברשת.
טכנית לא ניתן להגביל דבר, כמובן, וחוקית יהיה זה מסובך עד בלתי אפשרי להעניש "עבריינים", לפיכך, השינוי יקרה אם אנחנו כחברה נבחר כל אחד מאיתנו לרסן את היצר של הרצון בשיתוף סרטוני ותמונות סנאף.
עלינו כחברה לשאוף ליצירת אקלים רשתי מאופק ולהתנער מהחשיבה הלוקה ששיתוף חומרים כאלה מעיד על משהו טוב על מפיצם.
ומה לגבי הציבור הלא יהודי המשתף תמונות זוועה? כאן מדובר כבר בסיפור אחר.
