כמה פעמים אני מוצאת את עצמי נוזפת בילדה שתניח רגע את הסלולר בצד כשהיא אוכלת אבל חוטאת בכך בעצמי לעיתים? החלטתי להניח לזה ולו בגלל שזה פשוט בלתי אפשרי לנזוף כל הזמן וללחום במציאות הקיימת.
כן, הסחת דעת היא חלק מחיינו ובעיקר מחיי ילדינו. והילדים דווקא מסתדרים איתה לא רע. אז אולי אנחנו, המבוגרים, לא מבינים כלום בעצם?
שפע של גירויים – מדוע זה בעצם גרוע?
בקיץ שעבר הייתי באילת עם הילדים במופע WOW של ישרוטל, בבימויו של חנוך רוזן. מדובר במופע אוונגרד,משהו, שכלל אקרובטים, קטעי ריקוד, ושילב הומור חביב ביותר. לא נאמר שם הרבה וגם מה שנאמר היה באנגלית אבל כל המופע הזה, ששילב מאות סיפורים קטנים בתוכו, עתירי צבעים, צלילים, דמויות וקולות הצליח להשאיר את הילדים (ואותי) מרותקים למשך כל השעתיים כמעט, ללא הפסקה.
מה אני רוצה לומר כאן? שהסחות דעת והתנהלות תזזיתית עם שפע גירויים אינם תמיד או בהכרח דבר רע. העובדה היא שמציאות חיי הילדים היא הסחת דעת אחת גדולה, אבל מפליא לגלות שהם מתפקדים לגמרי לא רע. אז ייתכן שהניסיון "לכופף" אותם בין אם בבית או בביתה ספר עושה להם עוול.
ילדי הריטלין והפרעות הקשב – אולי זה בכלל בגלל השעמום?
וזה מביא אותי לא אחת למחשבה: כיצד ייתכן שילד שיודע לתופף על מערכת תופים, מעשה הדורש קואורדינציה מושלמת, ריכוז על וחוש קצב, צריך לקחת ריטלין בבית הספר? כיצד ייתכן שמחוץ לכותלי בית הספר הפרעות הקשב לא קיימות או לא מפריעות לתפקוד הילד ה"שובב"?
אולי זה נעוץ בעובדה שהעולם הבית ספרי אינו מהווה את המציאות שהרי הוא דל בגירויים, משעמם, חד גוני וכמעט נטול טכנולוגיה?
כיצד ייתכן שבמערכת חינוך עדיין מלמדים כמעט את אותם המקצועות שלימדו לפני עשור, שני עשורים ויותר?
לסגור ספרים ולפתוח מסכים
ועוד, מדוע בכיתה לא משתמשים המורים בשפע הסלולרים והטבלטים שיש לילדים על מנת לייצר רשת למידה, לאתגר אותם, להפעיל אותם למטרות חינוכיות מתוך המוטיבציה הטבעית שלהם לחפש מידע, למיין מידע, לתקשר עם חברים, להפיץ מידע והכל באמצעים הטכנולוגים הכה נגישים?
מדוע צריך לכבות את הסלולריים ולפתוח ספרים, מה שהיה מקובל לפני 40 שנה ולא השתנה מאז כמעט במערכת החינוך בישראל? עד מתי??
מדוע לא יסמוך המורה על יכולת תלמידיו לחלק קשב, להתמודד עם הסחות הדעת ולהחליט אם השיעור באמת מעניין או שלא? ואם הספרים יגברו על המסכים, האם באמת הלמידה תהיה משמעותית יותר?
