התאבדותו של אריאל רוניס זיעזעה אותי במיוחד. כחובבת רשתות חברתיות השוהה שעות ארוכות בפייסבוק קראתי את הפוסט של המתלוננת ב"ריל טיים" מה שנקרא באחת מקבוצות האמהות בהן אני חברה.
זה היה הפעם תהליך שקרה ממש מול עיניי.
מכיוון שהדיון משך הרבה אש בקבוצה טרחתי לקרוא אותו.
נעתי בחוסר נוחות. לא מהסיפור שלה, אלא מהתגובות המתלהמות. חשבתי, "יש כאן עוול, לפי מה שהיא מספרת, אבל האם זה באמת היה ממש כך?". ומכיוון שאני אוהבת לקבל החלטות כאשר יש בפני את כל המידע בחרתי שלא להגיב לדיון וודאי שלא להפיצו.
אבל בניגוד אלי ,אמהות אחרות שיתפו. מהר מאוד געשה כל הרשת.
ומשם המעבר למדיה ה"מסורתית" היה מהיר.
האצבע הקלה על ההדק של מעבר מהסושיאל לתקשורת המסורתית היה הפעם בעוכרי רוניס. והסוף בטרגדיה הידועה.
אני חושבת שתפקיד התקשורת ה"רגילה" (אולד מדיה),בניגוד לבלוגוספירה ורחשי הרשת, הוא לבדוק, לוודא, גם על חשבון המהירות של הפיכת הידיעה הויראלית לידיעה באתר שתיטיב עם הטראפיק שלהם.
ומה לגבינו? לנו נותר רק לשנן לעצמנו שמאחורי כל מקלדת ומסך עומד אדם,גם אם אנחנו לא רואים אותו.
